בעידן בו כבר מגיל מאוד צעיר, כל אחד מחזיק סמאטרפון ביד, קשה לנו לדמיין איך בעבר אנשים הצליחו להסתדר בלעדיו. מפתיע לדעת שעד היום, ראשי ממשלה אינם מחזיקים פלאפון משל עצמם. בין אם מסיבות ביטחוניות, או בין אם מסיבות של ניצול המשאב הכי משמעותי שיש לכל אחד מאיתנו והוא: הזמן. או כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון בישיבת הממשלה הראשונה שנערכה בשנת 1949: "ויש למצוא זמן! כיצד להסתדר בתוך תחומי 24 שעות ביום?!". אכן צדק בן גוריון, שידע לנצל את זמנו ולא בייש ספריות רבות, כאשר באמתחתו היו למעלה מ-20,000 ספרים! מי יודע מה היה מספיק אם היה לו טוויטר והיה צריך לצייץ בזמנו הפנוי. כמו כן, מפתיע לחשוב שהמקום היחיד שבו אנחנו מתנתקים לכמה שעות זה דווקא בהמראה מנמל התעופה שקרוי על שמו של – דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו.
בהמשך לתובנתו של בן גוריון על חשיבות הזמן היקר שלנו, במכון למורשת בן גוריון החליטו לעשות מעשה על מנת לסייע למבקרים באתר להתמקד בחוויה המקומית מאשר במכשירים הניידים. בכניסה לכל כיתת לימוד, הם הציבו 'כיסונים' בהם יכולים המבקרים להניח אותם ולהיות קשובים יותר.
מנהל המכון, איתן דוניץ, מספר כי ההחלטה הגיעה לאחר ששמעו את ההרצאה של מיכה גודמן על "מהפכת הקשב" וההבנה העמוקה של הסחות הדעת שמהווים המכשירים – "הרגשנו שהטלפון השתלט באופן שלא שמנו לב עד כמה. המטרה לא הייתה להגיד 'אין כניסה לניידים', אלא ליצור טבעיות בלשים אותם בצד, זה צריך לבוא בצורה אורגנית".
המכון למורשת בן גוריון ממוקם בשדה בוקר, אותו קיבוץ אליו הגיע בן גוריון בשנת 1953, אחרי שקינא באנשי המקום על עשייתם החלוצית. בן גוריון הוסיף ואמר כי "בנגב ייבחן העם בישראל". מעניין לחשוב על כך שיחד עם כל הפרשנויות שנעשו על המשפט הזה, אפשר לחשוב גם על כך שהנגב, מזמן לנו הזדמנות ייחודית להתנתק מהרעש וההמולה. הביקור חסר הסמאטרפון במכון יכול להיות התחלה של ביקור לצורך התנתקות במרחבי הנגב השקטים והעצומים. "המדבר והנגב גם ככה יוצרים את התחושה של הצורך בניתוק, אז נכון לעכשיו המהלך שיצרנו עם הכיסונים מתחבר ומתקבל בברכה. הקבוצות של בני הנוער באות להדרכה אחת וממשיכים לדרכם, לכן איתם זה יותר עניין של העלאת מודעות". מוסיף דוניץ על חווית הביקור של נוער במקום.
אבל לא רק עם המבקרים שבאים למקום הם מנסים לייצר את השינוי, אלא גם עם צוות העובדים המקומי "חשוב לנו שיהיה מהלך חינוכי נכון, קודם צריך להניח תשתית של הדבר הזה, ורק אחר כך לחבר פרקטיקות נוספות להטמעה בקבוצות שמגיעות לביקור" כך משתף דוניץ בהחלטה להתחיל את הדברים בתוך המכון פנימה ומוסיף שהרעיון הוא לא לעשות את זה בצורה דרמטית, אלא כל פעם לעשות תהליך קטן שייצור את השינוי. כמו לדוגמא ליצור פגישות העבודה שיהיו תכליתיות ונעימות ללא הסחות דעת. הוא מוסיף ומספר על פרויקט שכבר קיים בקרב העובדים: "אנחנו שמים דגש בכללי על ה-well being של הצוות, כמו למשל יוזמת "שני אישי" – רצינו ליצור מרווח נשימה אישי וכל יום שני העובדים יכולים לקחת כמה שעות להעשרה אישית".
לארגונים אחרים שרוצים להצטרף לתהליך המשמעותי הוא ממליץ: "תייצרו מרחבים שקטים שמאפשרים התפתחות. זה לא רק עניין של טלפון, זה להקשיב לעובדים, ליצור מרחבים של יחד ושל שקט וזה מוביל לדברים טובים. לזכור שזה תהליך, זה הפוך מטכנולוגיה – להשקיע באנשים זה תהליך".
